מאז ה-7 באוקטובר מתברר שכל עוד ארדואן ומפלגתו בשלטון – תורכיה אינה יכולה להיות שותפה מדינית או כלכלית, קל וחומר כשמדובר במיזמים לאומיים כדוגמת ייצוא הגז. מנגד, קפריסין ואף יוון הוכיחו את ערכיותן בעת חירום כעורף לוגיסטי, אווירי וימי. אשר למצרים, דיאלוג אסטרטגי בדרג המתאים – לצד זהירות בכל הנוגע להתבטאויות ורעיונות העלולים להגביר את המתיחות מול קהיר – חייב להיות מרכיב מרכזי במדיניות.
מה למדנו (מחדש) לגבי ארדואן?
בתוך ימים ספורים מפרוץ המלחמה התברר בחדות רבה כי התקוות שהתעוררו בחודשים הקודמים לגבי שיפור ואף פריצת דרך ביחסי ישראל-תורכיה היו חסרות בסיס, למרבה הצער. הנשיא ארדואן אומנם בחר, על פי הודאתו-הוא, להימנע מניתוק מלא של היחסים עם ישראל, עם זאת הוא הודיע (4 בנובמבר 2023) על כך שהשגריר בישראל, שקיר אוזקאן טורונלאר, זומן לאנקרה להתייעצויות, וכי מבחינתו, ראש הממשלה בנימין נתניהו “מחוק” כבן שיח.
זאת, בין היתר, בתגובה להחלטתה הרשמית של ישראל (28 באוקטובר) להחזיר להתייעצויות את השגרירה אירית ליליאן (שבפועל עזבה את תורכיה כבר ב-19 בחודש, עקב התגברות האיומים כלפי השגרירות וכלפי ישראלים בתורכיה. שר החוץ אלי כהן נקט צעד זה לאחר שארדואן – בעצרת המונים לרגל יובל ה-100 לרפובליקה התורכית – שלל את ההגדרה של חמאס כארגון טרור, ותקף בחריפות את ישראל על פעולותיה בעזה.
כביטוי למורת רוחו נוכח התמיכה האמריקנית בישראל בחר ארדואן לצאת לסיור בצפון-מזרח תורכיה דווקא בעת ביקורו של שה”ח האמריקני טוני בלינקן באנקרה (6 בנובמבר). ברובד העממי – והפופוליסטי – אורגנה צעדה כנגד הבסיס האמריקני באינצ’ירליק, מבלי לחצות את הסף של פגיעה באמריקנים. שותפו הקואליציוני של ארדואן – מנהיג מפלגת MHP הלאומנית, דוולת בחצ’לי – העלה על הפרק בפומבי את האפשרות של התערבות צבאית תורכית לצד חמאס, ובעיתונים המזוהים עם השלטון, דוגמת יני שפאק, מתפרסם שטף של דיווחים ומאמרים בעלי גוון אנטישמי מובהק, בשילוב השוואות בין ישראל לנאצים.
עבור אלו בישראל שטיפחו תקוות לשיפור משמעותי ביחסים עם תורכיה, זו הייתה מהלומה מכאיבה, אך זו לא הייתה צריכה להיות הפתעה. נטיותיו הבסיסיות של ארדואן כלפי ישראל היו ונותרו עוינות עוד מימיו כמורה, כאשר הטיף נגד “הקומוניסטים, הבונים החופשיים והיהודים”, והן שבו ועלו על פני השטח שוב ושוב ברגעי משבר. הוא היה זקוק, אומנם, לשיפור תדמיתי ביחסים כאשר חיזר אחר ידידיה החדשים של ישראל במפרץ, אך זה מעולם לא היה יותר מאשר מסווה דק, שנקרע בנקל.
המסקנה המתבקשת ברורה. תורכיה, לפחות כל עוד ה-AKP בשלטון, אינה יכולה להיחשב שותף מהימן למיזמים לאומיים מרכזיים כמו ייצוא הגז. מן הראוי לצמצם ככל האפשר את ההסתמכות עליה בתחומי סחר נוספים, ויש להניח כי תגובות הציבור בישראל יובילו לירידה ניכרת בביקוש לתוצרת תורכית. היינו עדים בעבר למעלות ומורדות ביחסים הכלכליים, אך לא בהקשר של אירוע לאומי טראומטי כמו זוועות 7 באוקטובר.
ברמה הבינלאומית, השאיפה צריכה להיות הפעלת לחץ – בבוא העת – כדי להביא לכך שתורכיה (כמו גם קטר!) תשים קץ לנוכחות ראשי חמאס בשטחה. בעלת ברית בנאט”ו המארחת ארגון טרור בשטחה סותרת בכך את ערכי הברית. אומנם אין נוהל, במסמכי ההקמה של נאט”ו משנת 1949, לסילוק מדינה חברה, אך יש דרכים לרוקן את חברותה בברית מתוכן.
קפריסין ויוון הוכיחו את חשיבותן לישראל
ביקור הסולידריות בישראל (21 באוקטובר) של נשיא קפריסין ניקוס כריסטודולידס – שנבחר לתפקידו ב-2022, אך מוכר כידיד ישראל עוד מתקופת כהונתו כשר החוץ – היה ביטוי סמלי למערכת יחסים משמעותית וחשובה. אשר לראש ממשלת יוון קיאקוס מיצוטאקיס – הוא ביקש להגיע זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה אך דחה זאת עקב התעצמות הלחימה, ולבסוף הגיע ב-23 באוקטובר. לפני כן נטל חלק במה שהוגדר על ידי מצרים – למרות שישראל לא השתתפה – “ועידה אזורית” (21 באוקטובר), ונקט שם עמדה נוחה לישראל; זו אחת הסיבות לכך שהדיונים לא הובילו, למרות עמדות המשתתפות הערביות, לקריאה לעצירת פעולות צה”ל.
יחד עם זאת, מיצוטאקיס נועד גם עם נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בשולי הוועידה בפריז שעסקה במצב ההומניטרי בעזה, והצטרף למארחו הצרפתי (התומך באופן עקבי ביוון) בהבעת דאגה (“כידיד של ישראל, המשמיע אמיתות קשות”) באשר למספר הנפגעים האזרחיים ברצועה.
בכל מקרה, לישראל הייתה חשובה תרומתן האסטרטגית של שותפותיה ההלניות עוד יותר מאשר עמדתן המדינית. קפריסין, ובמידת מה גם יוון, הוכיחו את נכסיות הקשר בשעת חירום, בהיותן בפועל “עורף לוגיסטי” לשעת חירום. חברות תעופה וספנות לא מעטות ביטלו או צמצמו את הגעתן לארץ מחשש לפגיעה בעת מטחי רקטות; בנסיבות אלה, חברות שבהן יש לממשלה אחיזה לאומית (גם אם כבר אינן בבעלותה), כמו אל-על וצים, יכלו לתת שירות למטענים ולנוסעים שהגיעו לקפריסין או יוון ולבצע סבבים קצרים מול נמלי התעופה של לרנקה ואתונה ומול נמלי הים של לימסול ופיראוס, ובכך לקיים את קווי האספקה והתעבורה החיוניים לישראל.
מצרים נותרה שחקן מפתח
כפי שהמחישו גם המהלכים לשחרור החטופים (מאז 24 בנובמבר), מצרים היא עדיין – למרות מצוקותיה הכלכליות ויחסיה המורכבים עם חלק ממדינות ערב – גורם מרכזי במשוואות האזוריות, ובייחוד בכל הנוגע למצב בעזה ולעתיד הרצועה. בצל המלחמה, יחסה כלפי ישראל הסתמן כבעייתי (קל וחומר הלכי הרוח בתקשורת המצרית). לנוכח המראות הקשים מעזה, הזעם בציבור, הלחץ מצד “אחיותיה” בעולם הערבי, ומורת הרוח לנוכח התבטאויות בלתי שקולות בישראל בדבר “דחיפת” האוכלוסייה הפלסטינית לסיני, נמנעה ההנהגה המצרית ממגעים ישירים, והצטרפה למקהלות הגינוי במרחב הציבורי. המגעים בין הצדדים הצטמצמו לערוצים המקצועיים הקבועים: קשרי צבא-צבא ואפיקי מודיעין.
עם זאת, לקשרים אלה נודעת חשיבות גוברת. כמו כן, מצרים לא עשתה דבר (עד כה…) שיש בו משום הורדה של דרג הייצוג הדיפלומטי, וזאת כאשר ירדן החזירה את שגרירה בישראל להתייעצויות. יתרה מזאת, היא לא הערימה קשיים על תגבור נוכחות חיל הים בזירת ים סוף – היינו, מעבר ספינות חה”י דרך תעלת סואץ. לצד ישראל וערב הסעודית, יש למצרים אינטרס בנטרול האיום ארוך הטווח של טילים בליסטיים ושל כטמ”מים המשוגרים על ידי המשטר החות’י השולט בחלקים ניכרים של תימן.
בראש ובראשונה, אף על פי שבתיווך בסוגיית החטופים נטלה קטר את הבכורה, מצרים היא האוחזת בכל היבטי הסיוע ההומניטרי לעזה. היא שאפשרה הגעת אספקה לדרום הרצועה, ובמסגרת העסקה – גם לצפונה. זאת למורת רוחם של אזרחים רבים בישראל, אך במאפיינים שעלו בקנה אחד עם שאיפתו של צה”ל להרחיק את “הבלתי מעורבים” מאזורי הלחימה הנמשכת סביב העיר עזה עצמה. מצרים תמשיך להיות שחקן אסטרטגי מרכזי (אם כי לא במישרין) בעיצוב השלבים הבאים של הלחימה, ועוד יותר מכך בשלבי הדיון, המתחיל להסתמן, על “היום שאחרי”. שמירה על הידברות תכליתית ויעילה עם מצרים, והימנעות מצעדים והצהרות העלולים להביא להחרפה ביחסים – אלו הן אבני פינה הכרחיות של מדיניות ישראל בציר הבילטרלי עם מצרים, כחלק מן האסטרטגיה של ישראל בים התיכון בכללותו.
הלקחים שנלמדו
מכלול סוגיות זה (להוציא את תפקיד מצרים, שהולך והופך לנושא חשוב עבור מדיניות ישראל מול עזה) אומנם איננו הציר המרכזי במערכה, אך אף על פי כן הוא לקח חשוב, ובהיבטים מסוימים בעל ערך אסטרטגי – זיהוי טורף מול עמית, הימנעות מתלות וצמצום קשרים כלכליים עם גורם עוין, והשקעת משאבים ותשומת לב בהידוק מרכיבי המערך המשותף עם מדינות במזרח הים התיכון השותפות להשקפת עולמנו. גם אם קטר ותורכיה של ארדואן, שותפתה, בוחשות בקדרה בסוגיית החטופים, אסור שיהיה להן מעמד בעזה שלאחר המלחמה. מנגד, תפקיד מצרי משמעותי הוא בלתי נמנע, וסיוע יווני וקפריסאי מנוהל היטב – מול משטר חדש ואחר בעזה – יכול להציע לתושבי הרצועה את השער לעולם שהיה נעול בפניהם עקב שלטון חמאס.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונות: Shutterstock, IMAGO / Metodi Popow, IMAGO / ZUMA Wire, IMAGO / NurPhoto
- בניית אתרים